כשאנחנו שומעים את המילה “ברזיל” התמונה הראשונה שמצטיירת בראשנו היא קרנבל מלא בצבעים, ואנשים רוקדים ושמחים בתלבושות מהודרות עמוסות נוצות. אבל מה אם נגיד לכם שישנה עיר בברזיל שהיא קרנבל של ירוק במהלך כל השנה? עיר ששווה ללמוד ממנה, גם אם לא רוקדים שם כל היום, והססגוניות של הקרנבל מתחלפת "רק" בססגוניות של ירוק?
הכירו את קוריטיבה, העיר הירוקה של ברזיל. היא ממוקמת בדרום-מזרח המדינה הכי שמחה בעולם, ובפחות משלושה עשורים היא הצליחה להפוך מעיר נידחת למטרופולין מודרני בעל איכות חיים מהגבוהות במדינה. איך? כל מה שצריך הוא הקשבה לצרכי התושבים, הרחבת הריאות הירוקות של העיר, ושימת דגש גדול מאוד על תחבורה ציבורית. טוב נו, אולי זה לא כזה פשוט…
מהנדסי ערים יזיזו הרים וגבעות, פשוטו כמשמעו, כדי לייצר עבורנו כבישים ומגרשי חניה, תוך ניסיון להתחשב במיקום הבתים, התעשייה ויחסי הגומלין בין התושבים. אבל לעיתים קרובות מהנדסי הערים נאלצים להקריב לצורך כך אינטרסים שונים, וביניהם גם אלו של איכות הסביבה. הרי הסביבה לא מתלוננת…
בקוריטיבה לעומת זאת החליטו לבחור בנתיב אחר לגמרי. העיר בולטת בנוף הברזילאי בעיקר משום שהיא מציגה מציאות שונה מאוד מן המציאות הברזילאית שלה מצפים. אחוזי הפשיעה בעיר נמוכים, רמת ההשכלה גבוהה וזיהום האוויר נמוך. או במילים אחרות: איכות החיים גבוהה.
מה מיוחד בעיר הזו?
בקוריטיבה לא רק הצהירו על העדפה לתחבורה ציבורית, אלא גם עשו. מעבר לכבישים, שנסללו בתכנון שמתחשב בתנאי הקרקע ובנוף, התחבורה הציבורית עצמה יעילה ונוחה מאוד בצורה שקשה להיתקל בה במקומות מוכרים אחרים. קווי אוטובוס שכונתיים משלימים את קווי האקספרס; מספר התחנות גדול; ואפילו מערך הסדרי התשלום מאפשר חיסכון עצום בזמן הנסיעה: במקום להתעכב עם תשלום לנהג בעליה לאוטובוס, בקוריטיבה השכילו לאפשר תשלום על הנסיעה מראש. עכשיו, כשהנהג עסוק אך ורק בנהיגה, ולא מתפקד בנוסף גם כגזבר, נחסך כשליש מזמן הנסיעה. נוסף על כל אלו, האוטובוסים בעלי קיבולת של עד 270 איש, וחוסכים בכמות הקווים הדרושה, אך לא על חשבון כמות הנוסעים.
אבל למה החליטה קוריטיבה להשקיע דווקא באוטובוסים בזמן שכולם מדברים על רכבות תחתיות? החשבון פשוט: בעוד שעלות קילומטר אחד של רכבת תחתית נעה בין 60 ל-70 מיליון דולר, עלות קילומטר של כביש הינה כרבע מיליון דולר בלבד. ואם כבר בכסף עסקינן, ההוצאה החודשית של התושבים בקוריטיבה על תחבורה ציבורית מסתכמת בכ-10% בלבד מהשכר הממוצע, מה שגורם לאחוז המשתמשים בה לגבוה – וממילא גם למנוע צפיפות בכבישים, זיהום אוויר ובעיות חניה.
בנוסף, כדי לעודד תושבים גם לנסוע בתחבורה הציבורית וגם למחזר, ראש העיר (היהודי) של קוריטיבה, ז’יימה לרנר, יזם מהלך לא פחות מגאוני, שבו תושב שמביא אשפה ביתית למחזור מקבל שוברים לנסיעה חינם באוטובוסים. הכי WIN-WIN שיש!
אבל קוריטיבה לא מסתפקת רק בתחבורה הציבורית, היא גם הגדילה משמעותית את השטחים הירוקים, וזכתה לכינוי “העיר הירוקה”. בשנות ה-50 פקדו את העיר שיטפונות נוראיים בגלל נהר האיגואסו הצמוד. בשנות ה-60 החליטה העירייה לשים סוף לסוגיה, ונמנעה מאישורי בניה בשטחים שעל גדות הנהר, שם הוקמו פארקים ציבוריים, ונחפרו אגמים מלאכותיים שמנקזים את עודפי המים. כך למעשה נפתרה בעיית השיטפונות ששיבשה את חיי התושבים תדיר, והוגדלו הריאות הירוקות של העיר.
אין ספק שקוריטיבה היא חלום בירוק…
